‘איך זה בדיוק יעזור לי לדבר על הבעיות שלי? אני גם ככה יודע הכל על עצמי.זה סתם בזבוז זמן וכסף.’
אלו סוג ההתנגדויות השכיחות בקרב אנשים רבים כאשר נציע להם טיפול. הרציונליזציה התועלתנית הזו היא בסך הכל מנגנון הגנה בסיסי שיושב על פחד מאוד בסיסי שלנו - הפחד להחשף.
בסיטואציה הטיפולית יש משהו שאינו דומה לאף סיטואציה אחרת. בחדר יושב אדם זר לחלוטין שמולו עלינו להחשף ולספר את הפרטים הכי אינטימיים של חיינו.
מה יחשוב אותו אדם על מה שנספר לו?
אולי הוא יחשוב שאנחנו לא נורמלים ?
אולי אנחנו סתם משעממים אותו למוות?
אנחנו כל כך רגילים שכולם סביבנו שופטים ןמבקרים אותנו על כל מעד ושעל. משפחה חברים וכמובן בעבודה, אז מדוע שאדם זר זה לא יעשה זאת גם? אולי הוא לא יאמר זאת במפורש מתוך נימוס אך אין ספק שזה מה שיחלוף בראשו ויבוא לידי ביטוי בהבעות פניו ותזוזות אי הנוחות שלו בכיסא.
כל החששות האלו הינם חששות לגיטימיים ביותר. אם אדם מוכן להתערטל נפשית מול אדם זר הדבר יכול לעורר תמיהה ויכול אפילו לרמוז על פתלוגיה מסויימת. הפחד להחשף הוא אחד הפחדים הקמאיים של הנפש.
אולם כאמור, הסיטואציה הטיפולית אינה דומה לשום דבר אחר, הסיבה לכך היא תפקידו המיוחד של אדם אחר היושב מולנו - המטפל. הוא זה שמאפשר לנו לשהות במרחב מיוחד - המרחב הטיפולי.
ומהו אותו מרחב טיפולי?
ראשית כל, מדובר במקום הפיזי עצמו - חדר הטיפולים מוקף 4 קירות ובו שתי כורסאות הניצבות זו מול זו. מתוך המרחב הפיזי הזה נוצר מרחב נפשי שמעלתו העיקרית הינה הבטחון אותו מרגיש המטופל בחדר. ברמה הראשונית זהו בטחון שכל מה שנאמר בחדר נשאר בחדר והסודיות מובטחת. אך הבטחון במרחב הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי רק משמירת הסודיות. ניתן לדמות את המרחב לאי מוגן בו המטופל מגיע כדי לדבר על מה שכואב ומעיק, מקום שבו אין שיפוט ואין ביקורת וישנה אמפתיה והכלה.
בליווי צמוד של המטפל, המטופל יכול לצעוד באופן בטוח באיזורים הכואבים של הנפש, בעזרת הדיבור עליהם יכולה להתאפשר הקלה וריפוי .
בשאלה כיצד הדיבור יכול לרפא אנסה לדון בפעם הבאה.
